דילוג לתוכן העמוד (מקש קיצור 2) מעבר לעמוד הבית (מקש קיצור 1) הצהרת נגישות (מקש קיצור 0)

"שבטים"- דרמה חברתית מרתקת המדברת לכולם ומציבה שאלות נוקבות

מאמרים - אין תגובות

 

שבטיםבין הצופים הרבים שהיו איתי באולם נוכחו אנשים שונים. אנשים עם מוגבלויות שונות. ולא רק חירשים או כבדי שמיעה. בתחושה שהם נראים. ואולי סוף סוף יבינו אותם.

היו חירשים וכבדי שמיעה שגדלו במשפחות שומעות והביאו את בני משפחתם השומעים כדי שיבינו אותם (כמו בילי שגולם ע"י ידידיה ויטל).

ואיך אחד מהמשתתפים אמר לי? הבית שלנו והמשפחה שלנו אמורים להיות המבצר שלנו, הם עשו הרבה בשבילנו ויהיו שם תמיד בשבילנו אך למעשה הם לא באמת תמיד ראו אותנו ואת הצרכים שלנו אלא חשבו מה טוב לנו דרך עיניהם השומעות.

היו ילדים שומעים להורים חירשים (כמו סילביה שגולמה ע"י אגם רודברג) שהביאו את בני זוגם ואת ילדיהם השומעים כדי לחשוף אותם לעולם שבו גדלו .

לפני ההצגה חששתי שמדובר בעוד מונולוגים ומשחק משעמם אך הביקורות המחמיאות והנושא של ההצגה משכו אותי לבוא ולראות אותה. ונהניתי מאוד.

ההצגה אותנטית, שנונה, עם תיבול של הומור, עוקצנית וטעונה שמחדדת המון קונפליקטים חברתיים ומשפחתיים. כשיוצאים ממנה קשה להגדיר מייד מה מרגישים. מרגישים שהיה בה הרבה.

במיוחד התפעלתי מהמשחק המשובח של אגם רודברג ששיחקה את הנערה המתחרשת בת להורים חירשים שסימנה מדהים בשפת הסימנים וידידיה ששיחק, סימן בשפת הסימנים ודיבר כנער כבד שמיעה בן למשפחה שומעת. רואים שנעשתה עבודת הכנה מצוינת.

כבן למשפחה חירשת ואיש מקצוע בתחום היה מדהים לראות את האותנטיות של השחקנים.

הקונפליקטים שהועלו (והיו רבים) בהצגה נחשבים ל"כביסה מלוכלכת ועדינה"  הנוגעת בעניינים רגישים שרבים נזהרים מלדבר עליהם.

כך למשל הנושא של המתח בין חירשים וכבדי שמיעה:

מרבית כבדי השמיעה אינם רואים את עצמם כחירשים, אלא יותר כשומעים, מאחר וכל חייהם תקשרו וגדלו בסביבת שומעים, ולעיתים מתנשאים על החירשים שהם ברמה נמוכה מהם. כת סגורה ומבודדת.

ואילו החירשים רואים בכבדי שמיעה מתנשאים, בודדים וחסרי זהות.

חירשים דוברי שפת סימנים יעדיפו להתקשר בשפתם הטבעית ולכן לרוב יעדיפו חברת חירשים אחרים וכך כבדי שמיעה שאינם דוברי שפת סימנים.

כשישנם כבדי שמיעה שבמהלך חייהם רוצים להיכנס לעולמם של החירשים הם לעיתים  יתקבלו בהסתייגות, כעופות מוזרים כיוון שאינם חירשים אותנטיים אלא בעלי מנטליות שומעת, אינם שולטים בשפת הסימנים היטב אלא מסמנים כמו מהגרים עם מבטא. אך עם הזמן גם גבולות אלו מטשטשים. תלוי בנחישות ובעניין שמפגינים "המהגרים " הללו.

התייחסות נוספת שעלתה בהצגה ואני מצטט את רוח הדברים שנאמרו בהצגה "עושה רושם שמדובר בקבוצה שעושה אורגיות. כולם עם כולם". אכן מדובר בקבוצה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, לומדים בבתי"ס משותפים ונמצאים באותם מעגלים חברתיים. ואכן חירשים המחפשים שותפים המתקשרים בשפת הסימנים לעיתים מתקשים במציאת זוגיות או שותפים לתחביבים או פעילויות מיוחדות בגלל המבחר המצומצם.

מה שהפריע וקלקל לי את החוויה היה השימוש הרב מידי במילים כמו תחת ומזדיין שנראו לי ממש לא הכרחיים ויש בהם טעם נפגם. זו הצגה בעלת משמעות גדולה לכל הגילאים ויכולה להיחשב כהצגה משפחתית. אני לוקח בחשבון שיוצרי ההצגה רצו ליצור תדמית של משפחה מופרעת אך אפשר היה להציג את המופרעות בלי השימוש הרב במילים האלו.

גם הכתוביות המוקרנות לטובת כבדי שמיעה וחירשים בהצגה מנותקות מהמתרחש על הבמה. הן מוקרנות הרחק למעלה מעל הבמה ונוצר מצב שמי שרוצה לקרוא את הכתוביות  צריך להרים את הראש למעלה לכיוון התקרה ודי מנותק מהמתרחש למטה על הבמה. אתגר גדול נוסף שכדאי לתת עליו את הדעת כשרוצים להנגיש את ההצגה הוא  לחבר את הכתוביות לשחקנים ולנעשה על הבמה, כלומר: שהצופים יצליחו להבין מי מדבר ומתי. לחבר את הטקסט (והכתוביות) לשחקנים לשפת הגוף והמשחק כפי שנעשה בקטעים מסוימים לתרגם שפת גוף ומחשבות באמצעות כתוביות שהוקרנו בגב הבמה.

לסיום אומר: זו הצגה טובה ומומלצת. משחק מצוין עם מסר חברתי וחינוכי חשוב מאין כמוהו.

חבר שומע ששנים רבות מכיר אותי ואת משפחתי אמר שזו אחת ההצגות הטובות שראה וכי ההצגה אפשרה  לו הצצה מרתקת ומזווית אחרת  לעולמות האלו שלכאורה לא היו זרים לו.