האם אפשר להעלות הצגה על חירשים בלי להנגיש אותה לחירשים?

המאמרים שלי - אין תגובות
שבטים- האם הכתוביות ושפת הסימנים יבלבלו את הקהל.
  • האם תרגום בשפת סימנים בהצגה פוגע בהנאה של מי שאינו חירש?
  • האם להסתפק בתמלול כתוביות או שחייבים גם תרגום בשפת סימנים?
  • האם כל ההצגות צריכות להיות מונגשות (בכתוביות או תרגום) או שאפשר להסתפק בחלק?
  • האם צריך להפריד בין הצגות לחירשים לכלל הציבור?

אין ספק שוויכוח זה מחדד ויכוח ישן שמתלהט בכל פעם בין חירשים לשומעים ומוציא החוצה את הקונפליקטים בין העולמות.
החירשים רוצים לקבל שירות נגיש ולהרגיש שוויון לעומת השומעים שלא חושבים ולא מבינים למה צריך גם כתוביות וגם תרגום לשפת סימנים שיכולים לפגום בהנאה של כלל הציבור. ויותר מזה גם מחדדים את ההבדלים בין הצרכים של הארגונים של כבדי השמיעה והחירשים.

ההצגה מביאה את סיפורו של בילי (בגילומו של ידידיה ויטל), צעיר בריטי חירש שנולד למשפחה שומעת ולא למד את שפת הסימנים, המתאהב בסילביה (אגם רודברג), צעירה שומעת בת להורים חירשים שבעצמה עוברת תהליך התחרשות, והיא מלמדת אותו את השפה. העלילה נוגעת בסוגיה העקרונית של שילוב חירשים בחברה ומעלה את השאלה האם יש לאפשר לילד חירש לגדול כחלק מחברת השומעים, או שיש ללמד אותו את שפת הסימנים ולהקנות לו את התרבות והערכים הקהילתיים של ציבור החירשים. המחזה הועלה בבכורה עולמית בלונדון ב–2010, כשחלק מההצגות לוו בכתוביות וחלקן בתרגום לשפת הסימנים. ב–2013 הועלה בניו יורק עם תרגום לשפת הסימנים בלבד.
כאדם שומע ובין למשפחה של חירשים וכמי שרואה בעצמו כגשר בין העולמות אני חושב שיש להקשיב לצרכים של כל צד. כלומר: ישנם אנשים שומעים שהתרגום והכתוביות מפריעים להם ופוגעים באיכות ההנאה וישנם חירשים וכבדי שמיעה שללא פתרונות אלו לא יוכלו ליהנות כלל.
לעיתים ההתנגשות בצרכים היא לא רק בין "בריאים" לאנשים עם מוגבלויות אלא גם בין מוגבלויות שונות. כך למשל אנשים עם הפרעות בקשב ובריכוז (וגם אני נמנה בהם) יתקשו מאוד להתנתק מתרגום וכתוביות ועוד "הפרעות" נוספות.
דוגמה נוספת וכאן אני רוצה להעלות נקודה כואבת שבד"כ לא מדברים עליה אלא בחדרי חדרים : מניסיוני והיכרותי את הלך הרוחות אני מניח שישנם כבדי שמיעה שבדומה לשומעים מסוימים יעדיפו כתוביות בלבד ללא תרגום בשפת סימנים שיפריע להם. זו אמירה שרבים לא יעלו בפומבי כיוון שאלו (כבדי השמיעה) הטוענים לשוויון, לכאורה לא יכולים להפלות את זכותם של החירשים גם לתרגום בשפת סימנים.
לעומת זאת יהיו גם כאלו מבין השומעים וגם כבדי השמיעה שלא מפריע להם לראות הצגה עם כתוביות ותרגום בשפת סימנים ובדומה למה שנעשה בכל

אם כך מה הפתרון שאני מציע?
הפשרה שניתן להציע היא שבחלק מההצגות יהיה תרגום וכתוביות ובחלקן רק כתוביות. ואם תהיה היענות גדולה שתצדיק עוד הצגות נגישות יגדילו את מספרם. כך יהיה מענה ולו חלקי לטובת כלל הציבור.