השונה זה אני

המאמרים שלי - אין תגובות
הרצאה בתחרות ארצית

"שמי סמי סירואה ואני בן שומע למשפחה חירשת. שני הוריי חירשים ושלושה מאחיי חרשים…"
כך אני מתחיל את הרצאתי.
"וואווו…צקצוקי שיניים והמאופקים רק מכווצים את פניהם. אלו התגובות שאני מקבל מהקהל בכל פעם כשאני מרצה בפני אנשים שומעים.
לעומת זאת כאשר אני עומד ומרצה בפני חירשים התגובות לעיתים הם מבטי קנאה ויש המוחאים כפיים. אני בטוח שאצל רובם חולפת המחשבה איך זה היה עבורם לגדול במשפחה שבה עוד אנשים חירשים וכבדי שמיעה?
ואכן המשפחה שלי היא תופעה לא נפוצה אפילו בקרב קהילת החירשים. רוב החירשים וכבדי השמיעה (כ-90%) נולדו למשפחות שומעות ולרובם נולדים ילדים שומעים.
מהניסיון שלי ומהסיפורים ששמעתי שמתי לב שהרבה מאוד חירשים שנולדו וגדלו במשפחות שומעות הרגישו בדידות. תחושה הזו הועצמה בעיקר במפגשים משפחתיים וסביב שולחן האוכל, כשכולם משוחחים וצוחקים בהתלהבות. מפגשים משמחים ומקרבים. שם החירש היה מאבד את עצמו. והיה מרגיש בצד.
אני ואחי הבכור, שגם הוא נולד שומע, היינו בתוך המשפחה מיעוט. תמיד כשנשאלתי בילדותי איך זה לחיות כך תמיד השבתי שזה רגיל, כמו כל משפחה. לא ראיתי משהו שונה מכיוון שזו המציאות בה גדלתי.
מגיל מאד צעיר, התחלתי לשמש כגשר בין המשפחה שלי לעולם השומע. כך מצאתי את עצמי פעמים רבות מתרגם מפגשים משפחתיים לבני המשפחה שלי עד שבשלב מסוים קלטתי שאני עסוק בתרגום ולמעשה נמצא מחוץ למעגל השיחה. לימים למדתי גם להציב גבולות ולבקש לי זמן שבו גם אני יכול לשוחח בחופשיות מבלי לתרגם.
ליוויתי את המשפחה שלי על מנת לעזור להם לתקשר עם הסביבה השומעת כמעט בכל תחומי החיים: בסידורים, בקופ"ח, בבנקים, באסיפות הורים ועוד. כי בזמנו לא היו להם כלים ,מה שיצר קושי גדול לתקשר.
כשגדלתי למדתי את המושג "ילד הורי", הבנתי שכילד הייתי "הורה של הוריי" .
באמצעות פעילות חווייתית ומרגשת אשמח להכיר לכם את העולם שלי. את עולמם של החירשים.
אספר לכם איך זה לגדול כילד שומע במשפחה חירשת? אכיר לכם את שפת הסימנים ואת עולמם של חירשים מנקודת מבט של מי שגדל בעולם החירשים. כיצד הפכתי להיות אחד מהמתורגמנים הבכירים לשפת סימנים והקמתי את חברת "קול הסימנים" . הננו מקיימים הרצאות ופעילויות למבוגרים ונוער ומספקים פתרונות הנגשה.

אני מזמין אתכם לצפות בקטע קצר מתוך הרצאה שקיימתי:


לפרטים והזמנות